🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
פרשת חוקת מלמדת אותנו שלושה סיפורים שנראים נפרדים — חטאו של משה רבנו בסלע, תלונת העם על המן שהביאה את נחשי השרפים, ושירת הבאר — אך שלושתם, בעומק, מדברים על אותו נושא: היכולת (או חוסר היכולת) לייחס כל טוב שיש לנו למקורו האמיתי, לקדוש ברוך הוא. השיעור הבא עוסק בשני החלקים הראשונים: כיצד דקדוק כל שהוא בייחוס ההצלחה יכול להיחשב חטא אצל גדול הנביאים, וכיצד כפיית טובה מביאה עונש, ואילו חשבון נפש נכון מביא תשובה מתוך אהבה.
מדוע נענש משה רבנו בעונש כה חמור על חטא מי מריבה, עד שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, למרות שהתפלל תקט"ו תפילות? מבאר רבנו חננאל, אחד מרבותינו הראשונים: משה רבנו חטא ב"חטא דק מן הדק" — חטא שרק לפי גובה מדרגתו הענקית נחשב כלל לחטא. כשאמר משה לעם ישראל, "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם", השתמע מדבריו כאילו הוא ומשה מוציאים את המים, ולא הקדוש ברוך הוא. היה עליו לומר "יוֹצִיא הַשֵּׁם לָכֶם מָיִם" — לייחס את הכל לקדוש ברוך הוא בפירוש. משה רבנו, לפי רום מדרגתו, נדקדק על כך בדקדוק כה עדין, עד שאפילו זה נחשב פגם וחטא. מכאן הלימוד לכל אדם: יש לזכור תמיד שכל מעשה טוב, כל הצלחה, נזקפים לשבחו של הבורא יתברך — ולא לשבחנו שלנו.
כאשר אדם מתפעל ממעשיו — "עשיתי כך, עשיתי כך" — עליו להיזכר מיד להודות להשם שנתן לו את הכוח לעשות זאת, כפי שכתוב בספר דברים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבְךָ, כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". הספר חרדים (פרק יב, סעיף נא) פוסק שמי שזוכר זאת — שהקדוש ברוך הוא הוא הנותן את הכוח, את הבריאות, את היכולת, את החוכמה — מקיים מצוות עשה ממש מהתורה. וכן פוסקים הסמ"ג (ספר מצוות הגדול) ורבנו יונה בספרו "שערי תשובה": מי שאינו זוכר זאת ואינו מייחס לקדוש ברוך הוא את הצלחתו, עובר על מצוות לא תעשה. זו אינה חסידות בעלמא — זו חובה גמורה מהתורה. וככל שאדם זוכר לייחס את הצלחתו לה', כך הוא זוכה לסייעתא דשמיא נוספת להמשיך ולהצליח, כי אינו כפוי טובה, אלא מכיר טובה למי שנתן לו את ההצלחה, וממילא הצלחתו ממשיכה ומתגברת.
בהמשך הפרשה מסופר על תלונת עם ישראל על מאכל המן: "וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ... וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל". הקדוש ברוך הוא מעניש אותם בכל תוקף החומרה, ושולח את הנחשים השרפים שהמיתו רבים מעם ישראל. אך מדוע כזה עונש חמור על תלונה שנראית, לכאורה, כתלונה טבעית? יש לזכור מהו באמת מאכל המן: חז"ל מלמדים שהמן היה מתהפך לכל טעם שהאדם רוצה, לפי מחשבתו בלבד — "לֹא נִתְּנָה תוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי הַמָּן", לחם משמים שהכיל בתוכו אוצרות רוחניים עצומים של דעת וחוכמה. ועם כל זה, עם ישראל התלונן על מאכל שכזה — זו כפיות טובה במיטבה: לראות רק את הרע, ולא את הטוב העצום שהקדוש ברוך הוא נתן. וזו אותה קליפה הרודפת אחר האדם כל ימי חייו — שלא לראות את הטוב שהקדוש ברוך הוא עושה עמו, בית, אישה, ילדים, כל אחד לפי מה שהשם העניק לו.
שואל המדרש תנחומא: וכי חסרות לקדוש ברוך הוא דרכים להעניש? מדוע דווקא נחש? ומבארים חז"ל, ומביא זאת גם רש"י, שהעונש בא מידה כנגד מידה: הנחש שנשך אותם גרם לכל המאכלים לקבל טעם אחד בלבד — כדי להזכיר להם את כפיות הטובה שלהם, שטעמו במן את כל הטעמים שבעולם, ובכל זאת התלוננו עליו. עונש הכפיות טובה הוא, במובן זה, העונש הגדול ביותר — כי הוא בא ללמד את האדם בדיוק את מה שהוא סירב לראות מעצמו: כמה טוב היה לו, וכמה הוא לא הודה עליו.
מסופר על יהודי חשוב שנכנס אל האדמו"ר בעל ה"בית ישראל" מגור זכר צדיק וקדוש לברכה, ואמר לו שהוא מרגיש מאוד רע עם עצמו — עשה חשבון נפש, וראה כמה דברים גרועים יש בו. אמר לו הבית ישראל: "בשביל זה עשית חשבון נפש? לראות כמה דברים גרועים יש בך? זאת יכול אדם לעשות כל היום — להסתכל על עצמו ולהישבר. חשבון נפש עושים כדי לראות כמה דברים טובים יש בך, כמה הקדוש ברוך הוא הטיב עמך — פה התפללת, פה למדת, פה חטפת שיעור תורה. בשביל זה עושים חשבון נפש: לראות כמה הקדוש ברוך הוא מטיב איתי". חשבון נפש כזה, שרואה תחילה את מכלול הטוב שקיבלנו מיום היוולדנו, מוביל אחר כך לשאלה אחרת לגמרי: "מה אני החזרתי לקדוש ברוך הוא על כל הטובות שעשה איתי?" — וזו כבר תשובה מתוך אהבה, לא תשובה מתוך שבירה.
מסופר על רבי אהרן מקרלין, שפגש יהודי שהיה ידידו מנעוריו, שאמר לו: "אני כל יום עושה חשבון נפש, אבל למה אני כל כך לא מצליח להתרומם בעבודת השם?" ענה לו רבי אהרן: "כי אינך עושה את חשבון הנפש בצורה נכונה. אתה מסתכל על הדברים הגרועים, במקום להסתכל על הדברים הטובים שהשם זיכה אותך בהם". וסיפר רבי אהרן על עצמו: כשהיה חוזר מהרחוב וזוכה לשמור את עיניו, היה עושה ריקוד ואומר "ממך השם כי דִּלִּיתָנִי" — הרי שמירת העיניים היא מצוות עשה דאורייתא ("וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם"), לא סתם חסידות. כל רגע וכל רגע שאדם שומר את עיניו ברחוב הוא מקיים מצווה מן התורה ממש, כמו הנחת תפילין, כמו איסור אכילת חזיר. מי שאינו מעריך זאת ומסתכל רק על מה שאין לו, נהיה כפוי טובה — "פה לא הצלחתי, שם לא הצלחתי" — ואינו מודה לה' על מה שכן זכה בו. ומי שכן מודה, ה' ממשיך לזכות אותו עוד ועוד.
שואל אור החיים הקדוש שאלה חזקה: מדוע לא הועילה תפילת משה רבנו להסיר את הנחשים השרפים לגמרי, ונדרש דווקא הנחש הנחושת — שכל המביט בו יתרפא? מביא אור החיים טעמים רבים למעלת ההסתכלות בנחש הנחושת, וביניהם: כשעם ישראל מביט בנחש הנחושת, הוא מכיר בנס שהקדוש ברוך הוא עושה איתו באופן פרטי, ומכיר בהשגחה הפרטית של ה' עליו. וזהו עיקר רפואתם ותשובתם על התלונה שהתלוננו על מאכל המן. כמו שכתוב: "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" — ו"וְהָיָה" הוא תמיד לשון שמחה. הנשיכה עצמה גרמה להם להתבונן בחסדי ה' ובהשגחתו הפרטית ולהודות לו על הכל — ודווקא הכרה זו היא שריפאה אותם, גוף ונפש כאחד. וכך, אומר אור החיים הקדוש, אפשר לעשות "תשובת המשקל" על כל תלונה: להתבונן בחסדים שה' עשה עמנו ולהודות עליהם, ושוב להתבונן ולהודות — וזו הדרך לרפואת הנפש ולרפואת הגוף כאחד.